מצמיחים בוועידת האו"ם בנושא בריונות רשת

כאשר אנו עוסקים בבריונות ברשת אנו מקווים למצוא מישהו להאשים ואמצעים מהירים לטיפול בבריון.
אבל רוב הבריונות מגיעה מרוב הילדים, גם שלי ושלכם.

החיים החברתיים של ילדינו, עוברים מדי יום, מעט למישור הוירטואלי.
הרשת היא אי של ילדים, אי אשר אנו יכולים להציץ רק לשוליו. ושום טכנלוגיית מעקב של הורים לא תורשה להישאר באי.

לכן אם הילדים הולכים לחיות לבד על אי, אנו צריכים להתמקד בללמד אותם להסתדר שם לבד ולדאוג אחד לשני. ממש לדאוג אחד לשני.

הדבר המובן מאליו והקל ביותר לעשות הוא להתעסק רק בהיבטים הפליליים של הרשת: סכנות, פדופילייה, איומים, הפצת תמונות חושפניות- אך זהו רק 1% מתוך ה-99% של המאסה האדירה של בריונות רשת יומיומית.

היום יום של ילדים מלא בסבל שנמצא ב'שטח האפור'- סטיקרים פוגעניים, סקרים מעליבים, תגובות פוגעניות.

במשך עשרים שנה, בעבודה עם מאות אלפי תלמידים פגשנו 'במצמיחים' באופן יומיומי את הסבל הקשה של ילדים שנגרם בשל הרזולוציות הקטנות האלו.

גם כשמערכות חינוך במדינות כבר פונות לטפל בכך – הן בעיקר ניגשות לטפל בילדים שהם קורבנות, אחרי פגיעות שחלקן יצלקו אותם לשנים ארוכות.
לא עדיף היה להשקיע במניעה, ללמד את הילדים התנהלות נכונה/בריאה/מיטבה ברשת?
התשובה היא כמובן חינוך.
אבל איזה חינוך?

יש כאלה שמאמינים שאם ניתן לילדים יכולות חברתיות רגשיות גבוהות יותר (sel) , נקבל פחות cyberbullying
אני חסיד של SEL אבל התשובה מנסיוני יותר מורכבת – כי הברינות לא נעלמה כאשר הסתפקנו רק בלהעניק יכולות חברתיות רגשיות, אלא לעיתים רק הפכה מתוחכמת יותר. כגון ילדים שמארגנים חרם.

ילדים לומדים איך להתנהג באמצעות חיקוי –
הם רואים ולומדים איך אנו המבוגרים מתווכחים,
הם לומדים כאשר אנו ההורים בבוקר מארגנים אותם, בפקק ברכב,
כאשר המורה סולחת,
הם לומדים לחקות גם כאשר אנו לא מודעים.
וכאשר אנו כבר מזהים שילד מציץ לנו לוואסאפ – אנו גוערים בו כדי ללמד אותו על פרטיות.

אז אם הם לא "רואים" את ההורים והמורים שלהם ברשתות החברתיות. אז איך ילדים אמורים ללמוד מהו 'קוד ההתנהגות' החברתי והאתי ברשת? אם הם לא יכולים ללמוד מאיתנו, אז הם לומדים לתקשר בעיקר מילדים אחרים – התוצאה היא "אי ילדים" אי עם נורמות נוראיות.

אחת המנחות שלנו – עדי דרור – ראתה בווטסאפ של הבת שלה שאחת הילדות בקבוצת ווטסאפ הוציאה ילדה אחרת מקבוצה קטנה של 4 בנות. כשעדי שאלה את הבת שלה מדוע לא התנגדה לכך שהוציאו חברה שלך – הבת שלה ענתה "שמי שפתח קבוצה זכותו להחליט להוציא". הייתי אומרת משהו אם זה היה בגן השעשועים היא לא היתה מסכימה לכך "אבל כאן זה ווטסאפ".

אלו דוגמאות לנורמות ולאתיקה הייחודיים לחיים החברתיים ברשת. אתיקה שפותחה על ידי ילדים.

בהתאם לכך ישנם 4 מישורי פעולה שמנסיונו שכדאי להתחיל לנקוט:

1. ללמד ילדים digital literacy – לדוגמא:
-ללמד שהרשת היא תחום תקשורת חברתית בעל דינמיקות מיוחדות –
היא מחריפה (אסקלייט) סכסוכים,
היא מוציאה מכולנו יותר בוטות מאשר פנים אל פנים.
לאחרונה בחינוך מדברים הרבה על SEL אבל היינו צריכים כבר להתחיל ללמד SEL ברשת.

-ללמד אתיקה ומוסר של הרשתות:
מתי מותר להוציא ילדים מקבוצה?
מה אסור להגיד מול כולם?
מה המשמעות של זהות כפולה או אנונימית?

-ללמד תלמידים כיצד הרשת מורידה את הרווחה הנפשית והדימוי העצמי ושלהם בעשור האחרון.

-ללמד ילדים מה גורם להם כאשר הם נפגעים ברשת לדווח על כך פחות מאשר בפגיעה פיזית? וכיצד הרשת החברתית יכולה לשמש מקור תמיכה ואפילו להציל אותי?

2. לעסוק במערכת החינוך בדברים הקטנים ברשת ולא רק ב-1% הפלילי.

3. להבין בריונות רשת:
כדי לדבר על בריונות אני מציע לחברים החכמים והאכפתיים כאן קודם כל להפריד בין 2 סוגי בריונות:

א. בריונות שנובעת מיכולות נמוכות חברתית רגשית – ילדים עם התפרצויות, שנגרמת על ידי בריונים שאינם אהובים. הפתרון הוא לתת לילדים אלה כלים ויכולות לניהול חברתי רגשי טוב יותר.

ב. הסוג השני הוא הבריונות המתוכננת, בריונות מצד אלה בעלי היכולת החברתיות רגשיות הגבוהות (SOICAL EMOATIONL ABILITIES). – בריונות זו כגון חרם זו נועדה להשיג פופולריות ואכן רואים במחקריו של פרופ' פאריס שהיא אכן מצליחה להשיג פופולריות.
הטלפונים החכמים והרשת חיזקו את הבריונים-הפופולריים שהשתמשו ברשת החברתית כ-כלים לשליטה ולהפעלת אחרים ואפשרויות לפעול בלי להיתפס.
אז איך עוצרים תוקפנות רשת שנועדה לשם פופולריות? לא על ידי אכיפה מלמעלה אלא רק בחינוך, שינוי נורמות, בהכשרה לזיהוי מניפולציות ושנאה וביצירת התנגדות של הרוב הדומם לכך.
אבל בשביל זה צריכים כלים, מנחים ומחנכים.
ובינתיים הילדים שלנו פוגשים אנשי חינוך שהוכשרו בעיקר באקדמיה עם מעט מדי כלים פרקטיים רלוונטים.

4. אנו צריכים להגביר את הקצב:

כל סקר מעיד שמורים והורים צמאים לכלים פרקטיים. אך מערכות החינוך והאקדמיה הם מעט כבדים ואיטיים ועמוסים בריבוי במטלות, ולכן פחות מתאימים להתמודד עם המהירות הגוברת של השינויים באופן התקשורת בין ילדים ברשתות חברתיות. וזה עוד לפני שילדים החלו ממש להשתמש ב-VR ו-AI ככלי חברתי.

לכן על הכשרות המורים באקדמיה ומחוצה לה- לפחות להיערך ע"י מי שבאופן קבוע עובדים ישירות והרבה עם ילדים בנושא הרשתות. זאת כדי שיוכלו לסייע למורים להורים וילדים להתמודד באופן פרקטי ואפקטיבי עם הרשת.

במובן הזה ל-NGO חינוכיים אשר מנחים ומפתחים בתוך כיתות-ביה"ס יש סיכויים גבוהים יותר להצליח במשימה. לצערנו כאשר חיפשנו ברחבי העולם ארגונים כמונו שעוסקים ברזולציות הקטנות ברשתות כדי להחליף עמם ידע לא מצאנו הרבה.
וזו חלק מההסבר מדוע הרשת של בני נוער נראית ברגע הזה כ- NO MANS LAND.

לסיום אזהרה ותקווה:
עולם הרשתות חברתיות רק מתרחב, עלינו לצייד ילדים בכלים לתקשורת ברשתות, ולהכשיר כיתות לזהות ולהתנגד לבריונות מצד הפופולריים.

ילדינו זקוקים לזה כעת והם יזדקקו לזה כאזרחים בוגרים אף יותר. זאת משום שהתחום שבו בריונות הרשת מסוכנת ביותר הוא הפוליטיקה.

עלינו להכשיר את עצמנו ואת הילדים שלנו לזהות, להתנגד ולנטרל את השימוש בשנאה ובבריונות ברשתות מצד בעלי היכולות הפופולריים.
אחרת כולנו באולם המכובד הזה בסיכון להזדקן תחת המנהיגות של בריוני רשת פופוליסטיים אשר מצליחים להשתמש בשנאה מפלגת ברשת לשם צבירת כוח חברתי.

ולמרות זאת, אנו בתהליך של תקווה הודות החלטה מספר 51/10 שעברה כאן לאחרונה, ולהתגייסות במפגש הזה.

אני קורא לכם להיעזר בנו כדי שכולנו יחדיו נפעל נחליף ידע, כדי שנוכל להתמודד ולספק לנו לילדינו חיים טובים, פוריים ועשירים יותר הודות לרשתות החברתיות שהתברכנו בהן."