בשנים האחרונות התגבר המחסור במורים, מחנכות ואף מנהלות. בין הסיבות המיוחסות לכך ניתן למנות את מעמדם הנמוך מאוד של המורים בישראל (שני מהסוף בהשוואות בינלאומיות), הקושי הגובר בעבודה עם תלמידים אחרי הקורונה ובמקביל למלחמה, וכן שילוב התלמידים מבתי הספר של החינוך המיוחד אשר לא לוותה בהכשרה מתאימה.
כל זאת התרחשו לצד התחזקות סיבות שהביאו לעלייה בביקורת של ההורים על אנשי החינוך. כניסת הרשתות החברתיות, ובעיקר קבוצות הווטסאפ, אשר הביאו להגברת הביקורת לאורך כל שעות היממה על תפקוד המחנכים והמנהלים. גם התפיסה הפסיכולוגית שהשתרשה בחיינו לפיה נזקים שיוצרים מבוגרים גורמים טראומות לכל החיים, והנורמות החדשות המצפות מהורים לספק הורות מגוננת באופן אקטיבי.
לצד העיסוק הרב באופן התקשורת הביקורתי של הורים בווטסאפ, העליהום בקבוצות, הפנייה 24/7 למורות ומנהלות, חשוב להאיר נקודה פחות מדוברת והיא המחיר הנסתר של המדיניות שהפכה שכיחה – "הדלת שלי תמיד פתוחה".
הרציונל ברור, אנו בעידן הדרישה לשקיפות, קל לראות את החיוב שבכך. החל מראש העיר, דרך ראש מנהל החינוך, המנהלת ועד המחנכת. המסר האישי להורים הוא "הילד שלכם הוא הדבר החשוב בעולם – אפשר לפנות אלי, אני נגיש וזמין". מדיניות זו הינה אולי בחלקה גם היענות לדרישה ברורה לשקיפות ואחריות שגברה בשנים האחרונות בכלל ובחינוך בישראל בפרט.
והדלת אכן פתוחה. הפניות הביקורתיות זורמות בקצב גבוה (שנראה לעיתים הפוך להיענות הדלה להשתתפות בהנהגות ההורים ובוועד ההורים הכיתתי, שבו נדרשים הורים לפעול ולהשקיע מאמץ בשיפור משותף של איכות החיים הבית-ספרית).
למשמעותה ומחיריה של הדלת הפתוחה לכל שדרות החינוך נחשפנו במסגרת פעילותנו בשטח עם מחנכות ומנהלות. ראש מנהל החינוך מקבל פניות רבות מדי מהורים בעניינים שונים ונדרש להתייחס אליהם, לעיתים הפניות מגיעות לראש העיר או חבר מועצה ומשם מטופלות במורד הפירמידה.
השיחות מצד ראשי הרשות אל מנהלת בית הספר, כפי שנוכחנו פעמים רבות, פשוט מרתיחות אותן, הן מייצרות לחץ ועומס מקצועי ורגשי וכן פוגעות ביכולתן לפעול באופן מקצועי ומידתי. הצורך לספק דין וחשבון ולהסביר ארוכות לדרג שמעל במקום פשוט לתקשר עם ההורה הפונה סוחטת רגשית ומתישה. להפתעתנו הרבה, נוכחנו שזה לא מונע ממנהלות ליישם בעצמן את מדיניות הדלת הפתוחה אפילו כשמדובר באותה מנהלת עצמה שכעסה על המדיניות הזו כשהיא מגיעה מלמעלה. וכך גם מנהלות מקבלות לטיפול פניות רבות מדי אשר ראוי היה שהיו מגיעות ישירות למחנכת או למורה ונעצרות שם.
אך גם שם הדברים אינם נעצרים, והמחנכות נקראות למנהל החינוך, על מנת לספק דין וחשבון לפניות הורים, שלרוב אינן חמורות או בהולות ויכלו להיפתר בשיח בין ההורים והמחנכת. על אף שמנהלות חושבות שזוהי התנהלות שאיננה נכונה, קשה להן לאזור אומץ ולהגדיר מדיניות של עידוד ההורים לפנות למחנכת באופן ישיר.המנהלות אינן אוזרות אומץ בעצמן, ומאפשרות להורים לפנות אליהן בכל בעיה של ילדם (ולפעמים מעודדות זאת), במקום לעודד את ההורים להרגיל את הילד לפנות אל המחנכת.
תופעה זו אינה מוגבלת למגזר מסוים או שכבה מסוימת בחברה, למעשה ראינו כי ככל שמדובר במערכת חינוכית עירונית חזקה יותר, כך הורים רבים אשר ביום יום אולי רגילים לנהל, מרשים לעצמם יותר להציב דרישות ותביעות, ואף רואים עצמם ראויים לפנות רק למנהלת ואף לראש מנהל החינוך העירוני בעצמו. וכך בשנים האחרונות הגיע מצב שראשי מנהל חינוך מתלוננים על אינפלציית פניות אדירה מצד הורים שמונעת מהם לעסוק בתפקידם. למרבה האכזבה, במרבית המקרים, ראשי הערים המתלוננים המשיכו באותה מדיניות שהחריפה את היקף הפניות.
מה ניתן לעשות?
ראשית להכיר במחירים של הדלת הפתוחה. ליזום דיון פתוח בין ההנהגה החינוכית לכפופים לה על המחיר שהם משלמים על דלת פתוחה זו ואיך ניתן לבטא את ערכי השקיפות ונגישות באופן פחות מזיק, ובעיקר ככזה שלא יהפוך את עבודת חינוך הכיתה למשימה מתישה שרבים מבקשים להימנע ממנה, יותר ויותר.
במקביל לדיון, מנהלי החינוך והמנהלות ידרשו לאומץ ומיומנויות כיצד לסרב לטפל בפניית הורים כאשר זו נדמית להם ככזו שראוי היה שמגיעה לדרג הישיר, ולעשות זאת תוך הצגת מעשה זה כמדיניות מקצועית מוסכמת.
מדיניות כזו צריכה להיות מוצהרת בפומבי גם מטעם ראש העיר או הרשות, להיעזר בהנהגות ההורים כדי לתרום לשינוי הנורמות של פנייה למנהלי החינוך והמנהלות. זו תוך הדגשת הצורך לחיזוק מערכת יחסים חיובית וישירה בין הורים ומורים והן של התועלות למשיכת אנשי חינוך איכותיים לעיר אשר כמהים לעשייה החינוכית אך מבקשים להימנע, הן מהיקף כובד המשקל של פניות הורים והן מכך שהפניות נעשות מעל לראשן.
להתמקד בערך המסוגלות והאוטונומיה כערכים מרכזיים לקידום ברמת הילד, המחנכת והמנהלת וכפועל יוצא מכך לפעול כך שפניות יגיעו לאדם האחראי ותוך כבוד להוויתו ולאוטונומיה שלו.
דובר רבות על הפער בין התרבות הישראלית של הדלת (הווטסאפ) הפתוחה לבין הניגוד למערכות חינוך אחרות בהן נדרשים לתאם פגישה מראש ורק כך להגיע ולשטוח את הטענות. דרישה הגורמת למיתון היקף הפניות והחריפות בה נעשית הפנייה. אולי ראוי לשקול מיקום מעט שונה יותר על הרצף הדלת הפתוחה בין ישראל לאירופה.
לעודד הורים במקרה ולא מדובר במקרים חמורים לפנות למחנכות ובמקום זאת להרגיל את ילדם לתקשר ישירות עם המחנכת או המורה ולנהל תקשורת על הדברים שמפריעים.
המורים והמנהלים בישראל הינם לא רק משאב יקר וקריטי אלא גם מתכלה. אין לנו מאגר חלופי, ובהיקף הגדילה הדמוגרפי בישראל, אנו זקוקים ליותר ויותר מורים ומנהלים, ועם האתגרים אנו זקוקים לטובים שבהם.
