מחשבות על ליצן הכיתה

יש ליצנים שפשוט אוהבים חוש הומור וצחוק, יש ליצנים שמשתמשים בהומור שלהם כדי לקדם את המעמד החברתי שלהם וחלקם אפילו משתמשים בהומור עוקצני ומושחז שמוריד ומקטין אחרים. 

כמבוגרת, אני יודעת להעריך כמה הומור מוסיף לנו קלילות והנאה בחיים, ומצד שני עם יד על הלב, הרבה פעמים הילדים המצחיקנים מעצבנים אותי ומייצרים עבורי הפרעה – עד שאספתי את הכיתה לרגע של שקט וריכוז, או עד שהצלחתי לייצר אינטימיות ועומק, והופ, מגיע הילד הזה, 'שלא יודע אף פעם להיות רציני' והורס…

אבל כשאני מצליחה לקחת צעד אחורה, ורק להתבונן באותו ילד מהצד, לנסות להבין מה יש שם מתחת למסיכה, אני רואה הרבה פעמים ילד שכלוא בתדמית של ליצן.
ילד שרגיל שזו הדרך היחידה שלו לתקשר עם הכיתה, שברור לו שהתפקיד של "להביא צחוקים" הוא שלו, שלא מאמין שיש לו מה לתרום אם הוא יגיד משהו רציני.

יותר גרוע מזה, לפעמים במהלך סדנה , במעגל, ילד ליצן מנסה ואומר משהו אמיתי, והכיתה צוחקת.

"תגיד", אני שואלת, "התכוונת עכשיו להצחיק או שזה היה ברצינות?" 

"לגמרי ברצינות" הוא עונה. 

"אבל הוא מחייך" צועקת אחת מהילדות.

 
"לפעמים אנחנו רגילים לחייך, לפעמים אנחנו מחייכים ממבוכה…למי קרה כאן שחייכתם מתישהו סתם כי הייתם קצת נבוכים או היה לכם לא נעים?" יש כמה ידיים באוויר, 

"אז עכשיו שהכיתה הבינה שאתה רציני, אתה מוכן לחזור על מה שאמרת? אנחנו רוצים לשמוע…"

ילדים ליצנים צריכים שנסב את תשומת לב הכיתה כשהם מדברים ברצינות, שנאפשר להם מרחב שבו הם יכולים 'לרדת מהבמה' ולהביע את הצד הכן והרגיש שלהם,
הם צריכים לשמוע אותנו לוחשים להם באוזן –
"כשאתה מביא לנו משהו מהלב הכיתה ממש מרוויחה…"
"הכיתה, בנים ובנות, ממש רוצים לראות גם את הצד הרציני שלך"

אם באמצע שיח אינטימי הם מכניסים צחוק ברגע לא מתאים (אולי ממבוכה? אולי קשה להם שיח רגשי?) אפשר לפרגן להם ולהגיד להם בכנות – "אתה באמת מצחיק, וזה כיף שיש אחד כמוך בכיתה, אבל עכשיו, אתה יכול להביא לנו רצינות?"

לפעמים בשיחה של אחד על אחד נשאל אותם עם הרבה אכפתיות (ולא בטון מוכיח) – 

"מה הרווחת כשהחלטת לצחוק באמצע שיח רציני? מה הפסדת שם?"

ילדים שכלואים בתפקיד הליצן, צריכים אותנו שנעזור להם להיחלץ.
אנחנו לא רוצים שהם יפסיקו להצחיק.
הם לא רוצים להפסיק להצחיק,
אבל הם בטוח לא רוצים שזה יגדיר את כל ההוויה שלהם".